פסק-דין בתיק תא"מ 1500-12-08

1.         התובעת, חברת גולד פירזול בע"מ, כשמה כן היא, חברה המספקת מוצרי פירזול (להלן : " התובעת").

            אחד מלקוחות התובעת היה " בית היוצר עיצובים". "בית היוצר עיצובים" הפעיל חנות למכירה ושיווק רהיטים ברחוב החרושת 4 בקרית ביאליק (להלן : " החנות"), באמצעות ה"ה אירנה ויגאל בן דוד (להלן : " בן דוד"). המבנה עצמו היה שייך לנתבע. התובעת הפסיקה לספק מוצרים ל"בית היוצר", עקב שיקים חוזרים.

            בחודש מרץ 2008 נחתם הסכם בין "בן דוד" לנתבע, לפיו רכש מהם את זכות השיווק, שימוש בשם המסחרי והציוד, אשר נמצא בחנות. התמורה אשר שילם הנתבע ל"בן דוד" - 95,000 ש"ח.

            הנתבע פנה אל התובעת, ובקש כי תספק לו מוצרי פירזול והתחייב לטענתה, בנוסף לתשלום עבור כך, גם להסדרת חובם של "בן דוד", או בית היוצר עיצובים בסך 44,041 ש"ח.

הפנייה אל התובעת נעשתה לטענתה באפריל 2008, וב- 27/5/2008 חתם הנתבע על שטר חוב (להלן : " שטר החוב") ואף ערבות אישית להבטחת התשלומים.

לטענת התובעת, הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו, ועל כן נאלצה להגיש השטר לביצוע. הבקשה הוגשה ביום 12/11/2008, וההתנגדות אשר הוגשה על ידי הנתבע נתקבלה ב- 8/9/2009, על ידי כב' הרשמת ספרא-ברנע.

כב' הרשמת קיבלה את ההתנגדות, הואיל ולא נסתרה טענת הנתבע, לפיה שטר החוב נחתם לביטחון התחייבויות עתידיות, ולא נועד לתשלום חוב עבר, אשר לטענת הנתבע אינו שלו, אלא של בית היוצר, עיצובים - בן דוד.

כן, לא נסתרה טענת הנתבע, כי לא היה בעל עסק, וזו לפי שם הנמען בחשבוניות שהוציאה התובעת עצמה, וכי לא היה שותף עם בעלי "בית היוצר", והעובדה שכבר בחשבונית המהווה חלק ממש/1 והוצאה ביום 31/5/2008 הייתה יתרה קודמת של 44,041 ש"ח, מאפשרת קבלת טענת הנתבע, כי היה זה חוב עבר של "בית היוצר", שהשטר לא נועד להבטחתו.

2.         משהתקבלה ההתנגדות, הועברה התביעה אל בית המשפט, ונשמעו ראיות הצדדים.

הנתבע כפר בכך, כי הוא חייב לתובעת חוב כלשהוא. אדרבא הקשר העסקי ביניהם הסתיים לאחר ששילם לה את כל המגיע ממנו, והיה עליה להחזיר לו את השטר. הוא שילם לתובעת תשלום אחד או שניים עבור סחורה שהוזמנה על-ידי "בית היוצר", לאחר שמר בן דוד פנה אליו וביקשו לעזור לו לגבי אותו תשלום. מר בן דוד הבטיח לו שהוא ישיב לו את הכסף ששילם במקומו, הבטחה אשר לא מומשה.

"בן דוד" לא היו צד במשפט.

גרסת התביעה

3.         גרסת התביעה נשמעה מפי שניים, מר מנור גוטפריד, מנהל התובעת (להלן : " מר גוטפריד") ומר ערן אסרף, סוכן מכירות אצל התובעת (להלן : " מר אסרף"). מר אסרף בזמן עדותו לא עבד כבר אצל התובעת.

עיקר עדותם הייתה, כי בניגוד לטענת הנתבע, הוא רכש בעצמו מוצרים והתחייב לשלם את חוב "בית היוצר", אך לא עמד בהתחייבותו.

בחודש אפריל 2008 פנה הנתבע למר אסרף, וטען בפניו, כי הוא נכנס לשותפות עם "בית היוצר" ומנהל את העסק, ובקש כי התובעת תשוב לספק לבית היוצר מוצרי פרזול, לאחר שזו למעשה הפסיקה לספק לה מוצרים בתחילת שנת 2008, משנוצרה ל"בית היוצר" יתרת חוב שלא שולמה.

הנתבע, לגרסתם, התחייב בעל-פה, כי לכל תשלום עבור סחורה שתוזמן על ידו הוא יוסף 10% כתשלום בעבור החוב שנוצר. בנוסף, התחייב,  כי במידת האפשר יגדיל התשלום בכל הזמנה על מנת להסדיר ולסיים את תשלום החוב. 

לראייה, הצהיר מר גוטפריד, הנתבע שילם בשיק אישי שלו עבור סחורה שהתקבלה על ידי שותפו מר בן דוד (ראה תעודת משלוח 21/810442 וחשבונית מס 12/802507, ב- ת/1).

ביום 27/5/2008 נחתמו על ידי הנתבע כתב הערבות האישית, ושטר החוב.

מר גוטפריד, בחקירתו הנגדית,  תיאר את נסיבות החתימה על שטר החוב  : בפגישה אשר התקיימה בחנות הנתבע, בנוכחותו, ובנוכחות ה"ה אסרף וגוטפריד, הובהר לנתבע, כי הם מוכנים להמשיך ולעבוד עמו, בתנאי שישלם על חשבון החוב הישן, ובכל קבלת סחורה ישלם במזומן את החוב. שטר החוב מולא על ידי מר גוטפריד בזמן הפגישה, ואף נחתם על ידי הנתבע. מר גוטפריד העיד, כי חתם בשטר כעד לחתימות.